גזר דין בתיק תת"ע 7029/09

הנאשם הורשע על פי הודאתו בשני מקרים של נהיגת רכב בעודו שיכור כהגדרתו בחוק.

באירוע הנהיגה השני היה מעורב הנאשם גם בגרימת תאונה קלה מסוג נזק בלבד לאחריה לא השאיר פרטיו ע"ג הרכב שנפגע.

לו המדובר היה בשני אירועים נפרדים של נהיגת רכב במצב שכרות, הרי ששאלת המאסר בתיק זה הייתה מקבלת משנה חשיבות, כאשר לראש סדר הדיון הייתה נדחקת שאלת משך המאסר.

אלא שבפרשה שבפני מקרה מיוחד בו בעיני גם למשטרת ישראל ומתנדביה חלק בהתרחשות האירוע השני.

אסביר את דברי:

ביום 26.6.09 נהג הנאשם ברכב בשעה 23:10 כאשר הוא שיכור בהתאם למדד שקבע המחוקק בחוק.

בבדיקת אויר שנלקחה ממנו נמצאה רמה של 730 מיקרוגם אלכוהול שהיא ללא ספק רמת אלכוהול גבוהה באופן חריג.

מטיעוניהם לעונש של הצדדים למדתי כי מתנדבי משטרה אשר עיכבו את הנאשם לבדיקה, ציידו אותו בדוח הכולל זימון לבית המשפט, נתנו לו זימון להגיע לקצין משטרה לצורך הליך פסילה, אך הלכה למעשה עזבו אותו בשטח שיכור עם גישה למפתחות הרכב תוך מסירת הנחייה כי אסור לו לנהוג עד שיתפכח.

כמובן שהשארת אופציית נהיגה בידי אדם שיכור ברמה של 730 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף היא רשלנות לכאורית בפני עצמה, שלא לומר תפקוד לקוי וחמור של מתנדבי התנועה.

עת עוצרת המשטרה (או מתנדביה) שיכור ברמת אלכוהול שעל פניו שוללת ממנו כל יכולת שיפוט או אבחנה בין טוב לרע, חובה עליה להרחיקו מהרכב ולמנוע ממנו כל גישה או יכולת להמשיך ולנהוג.

לא די באמירה כי עליו להמתין עד שיתפכח ולאחר מכן להשאירו עם גישה לרכב.

במקרה שבפני, השארת הנאשם עם רכבו וזימונו לקצין משטרה, הובילה לאחר עזיבת השוטרים את השטח לנהיגה נוספת מצידו, עדיין שיכור, ולגרימת תאונה מסוג נזק רכושי תוך שעתיים בלבד מהאירוע הראשון.

בבדיקתו השנייה, רמת האלכוהול שנמדדה היתה כבר 615 מ"ג שכן ככל הנראה חלק מהאלכוהול ששתה הספיק להתפרק בכבד של גופו.

באירוע שני זה הנאשם לא השאיר פרטיו במקום בו חנתה המשאית בה פגע.

ב"כ המדינה, עו"ד לואיס,  ראה בחומרה רבה את האירועים המתוארים לעיל ולצורך הטיעונים לעונש ערך סקירה מקיפה ומעניינת מאד של נושא הנהיגה במצב שכרות.

בסקירתו הביא את מאמרו של דר' אחיקם סטולר לצד סקירה עמוקה של ענישה הנוהגת במקרים בהם נמדדה שכרות במידה גבוהה בקרב נוהגי רכב.

על אף טיעוניו המעמיקים והמושקעים של ב"כ המדינה, עלה קושי בעיני למצוא מקרה דומה בנסיבותיו למקרה שבפני.

כפי שפתחתי החלטה זו, לו המדובר היה בשני מקרים נפרדים לחלוטין משפטית, הספק באשר לחומרת הענישה הראויה היה קטן מאד. אך בחינה מוקפדת של הנסיבות מצביעה בעיני על אירוע משפטי אחד, נמשך אשר נחלק לשני כתבי אישום נפרדים.

נכון כי המדובר בשתי נקודות זמן שההפרש בינהן הוא של שעתיים ונכון כי נקודות העיכוב של הנאשם ע"י שוטרים שונות מבחינת המיקום הגאוגרפי, אך בחינה הגונה של המקרה מראה כי המדובר היה בשתיית אלכוהול אחת מצד הנאשם, מפגש ראשון שלו עם שוטרים, שחרורו על ידם (בצורה תמוהה מנקודת ראותי) והמשך נהיגתו עד להתרחשות האירוע השני.